רש"י על תמורה י״א

1 הכי קאמר מקדישין איברין וממירין בהן כו' - כלומר מקדישין אבר אחד וממירין אחרי כן באותה בהמה ואשמעינן האי וממירין בהן דהאי דקאמר מקדישין אברין לאו למקדיש אבר לחודיה אלא למיפשט קדושה בכולה בהמה דאי אאבר לחודיה לא מצי למימר וממירין בהן דהא אפילו רבי יוסי דאמר ממירין אברין בשלמים מודה דאין ממירין שלימין בהן וכל שכן אברין באברין ודקתני סיפא דהך ברייתא בפ' ב' אבל לא ממירין אשמעינן דאין ממירין בשלימים דאם אמר אבר בהמה זו תמורה לא אקדשיה והיינו חומר בתחילת הקדש מבתמורה דתחילת הקדש כי אקדיש חד אבר פשט בכולה ובתמורה כי אמר אבר זה תמורה תחת שלימה זו לא קדשה:

2 ועוברין שקדשו במעי אמן - כגון ולד קדשים אע"פ שהן קדושין אין ממירין בהמה בהן כל זמן שהן במעי אמן והא לאו משום חומר בקדשים מבתמורה קתני אלא משום דתנא וממירין בהן בבהמה שקדשה ע"י אבר תני בעוברין אין ממירין בהן ור' יהודה היא דאמר ולד עושה תמורה דאי רבנן אבראי נמי לא עביד תמורה:

3 אלא לזכרי כהונה - כדין חטאת. קא סלקא דעתך דבמפריש בהמה מעוברת עסקינן דאי במפריש ריקנית ונתעברה דכולי עלמא הואיל ומכח אימיה הוא דקדיש חולין הוא דוולדי קדשים בהווייתן הן קדושים כשהן נולדין ולא במעי אמן:

4 מאי לאו תנאי היא - דלתנא קמא קדושה חלה על האברין מכח עצמן כשהיא מעוברת בשעת הקדש קדיש לאלתר דלא כוולדי קדשים הוא ולתנא בתרא אין קדושה חלה עליו אלא מכח אמו וכשאר ולדי קדשים הוא דבהווייתן הוא דקדישי. ולהכי נקט חי רבותא קא משמע לן דלא אמרי' הואיל וחי הוא הווייתו חשיב ליה ואפילו לתנא בתרא ליקדש מכח אמו כשאר ולדי קדשים קא משמע לן דהואיל ולא כלו חדשיו לאו הווייתו הוא:

5 לא - במפריש בהמה מעוברת לא איירי הכא כלל אלא בבהמת קדשים שנתעברה ובהא פליגי תנא קמא סבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין כשהן נולדין הן קדושין ולא במעי אמן:

6 בהווייתן - לישנא דקרא נקט דאיתרבו ולדות מיניה דכתיב דברים י״ב:כ״ו רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' ואמר מר אשר יהיו לך אלו הוולדות בפרק שני דבכורות דף יד::

7 ואיבעית אימא חד תנא הוא - הנך תרתי מתנייתא ודכולי עלמא קדושה חלה על העוברין לאלתר כר' יוחנן והך דקתני דלא קדיש עובר במקדיש בהמה ואח"כ נתעברה דוולדות קדשים בהווייתן הן קדושין והאי דקתני דקדיש ולד לאלתר ולא הוי כשאר ולדי קדשים דעובר לאו ירך אמו כשהקדישה מעוברת:

8 לא קדושין בתמורה - שאם הן חולין והמירן בבהמת קדשים אינם נתפסין ואפילו תמורה שחלה על בעלי מומין קבועין אינה חלה עליהן וכל שכן אם הקדישם ממש אינן קדושין:

9 ואין מקדישין - אחר לעשותו תמורה אם הן קדושין והמיר בהמת חולין בהן. ורבי מאיר מפרש היכי משכחת לה דליהוי קדושין מאחר שהן אינן קדושין בשום קדושת הגוף מהיכן יהו הן מקדישין ועושין תמורה והא עץ בעלמא נינהו:

10 אי אתה מוצא - שיהו הן קדושים דלאיצטריך למיתני לא מקדישין אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה זו והאי קדושה היא דקדם הקדשה את מומה:

11 במקדיש ולד - במעי אמו דחיילה עליה קדושה מיד והדר יצא דרך דופן:

12 הני איצטריך למימר דאין מקדישין. וסיפא דמילתא מפרש בפרק יש בקרבנות לקמן תמורה דף יז.:

13 כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדי קדשים - שנתעברה מהן בהמת קדשים לאחר הקדשה אלמא קדיש עובר מדקתני במקדיש עובר ויוצא דרך דופן דהאי הוא דלא קדיש לגופיה למעבד תמורה הא לא יצא דרך דופן קדיש בקדושה קמייתא קדושת הגוף ועביד תמורה וליכא לתרוצי קדושת דמים דאי קדושת דמים לא הוה עביד תמורה אפילו יצא דרך רחם:

14 יהיה קדש - ההוא אבר וכיון דההוא אבר הוי קדוש תו לא מצי למשחט ההיא בהמה לשם חולין אלא תמכר כולה חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו:

15 הכי גרסי' דברי רבי מאיר ור' יהודה:

16 מחוסרת אבר - שהרי אותו האבר אינו שלו אלא לחובת המוכר הוא קרב נמצא שהלוקח זה לא הקריב עולה שלימה והוא נדר להקריב כל הבהמה לחובתו:

17 באומר הרי עלי עולה בחייה - הרי עלי להקריב כל האברין שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה דהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו כגון רגל מן הארכובה ולמטה שאם היה מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוה פשטה קדושה בכולה כדאמר מודה ר' יהודה בדבר שעושה אותה טריפה שאם הקדיש אבר שממנו נטרפת אם היה ניטל פשטה קדושה בכולה אפי' לר' יהודה. לישנא אחרינא ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כולה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז וזוז הלכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה:

18 מודה ר' יהודה - דפשטה קדושה בכולה:

19 שעושה אותה נבלה - כגון הירך וחלל שלה אבל בדבר העושה אותה טרפה כמו רגלה מן הארכובה ולמעלה לא מודה וטעמא מפרש לקמיה: כגון הלב או הוושט:

20 כמ"ד טרפה אינה חיה - פלוגתא היא באלו טרפות חולין דף מב. הלכך כיון דאינה חיה הרי הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הלכך מודי:

21 ורבא ס"ל טרפה חיה - ואינו דבר שהנשמה תלויה בו:

22 ניטל הירך וחלל שלה נבלה - אע"פ שהיא עדיין חיה מטמאה כנבלה דכמתה היא ולא כחיה:

23 רבא סבירא ליה כרבי אלעזר - הילכך אקדיש ירך וחלל שלה הוי דבר שהנשמה תלויה בו:

24 ורב ששת לית ליה דר' אלעזר - בפ"ק דחולין דף כא. מפרש היכי דמי חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה:

25 הכי קאמר נראין דברי רבי יוסי לר' יהודה - דר' יהודה מודה ליה בדבר שהנשמה תלויה בו:

26 בעוף מהו - לר' יוסי קא בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא:

27 בהמה אמר רחמנא - בהאי קרא מכל אשר יתן ממנו כתיב בהמה וקרבן:

28 הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות קדושת הגוף - לכל הבהמה ותיקרב עולה מי אמר לרבי יוסי מדאקדיש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמיה ומיגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה קדושת הגוף הואיל והיא גופא חזיא לעולה למה לי למוכרה ולהביא בדמיה עולה הלכך בעל כרחיה קדשי קדושת הגוף:

29 תרי מיגו - חד דהוא לא אקדיש אלא אבר ולדמיו ואנן צריכין לומר מגו דחייל אאבר חייל אכולה בהמה לדמיה ומגו דנחית כולה לדמיה נחית נמי כולה לקדושת הגוף:

30 ותפשוט ליה מדידיה - דודאי נחתא לה קדושת הגוף:

31 דהא אמר רבא הקדיש זכר - איל זכר. ולהכי נקט רבא זכר דבעולה איירי רבא ונקבה לא חזיא לעולה וליכא למימר קדושת הגוף:

32 לדמיו - להביא בדמיו עולה קדוש קדושת הגוף ואינו יכול למכרו הואיל והוא גופיה חזיא לעולה והוא עצמו יקרב לעולה. והכא נמי הואיל ולרבי יוסי נחתא קדושה לכולה על ידי האבר קדשה נמי לגופה:

33 התם דאקדשה לכולה - וליכא אלא חד מיגו:

34 הקדיש אבר מהו בגיזה - בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה:

35 בשלו ושל אחרים - עובד כוכבים. אם יש לך בכור בשותפות עם העובד כוכבים מותר לגוזזו הכא נמי הואיל והחולין והקדש שותפין בו מותר:

36 התם - גבי בכור לא נחתא ליה שום קדושה ואפי' לחלקו של ישראל דשותפות עובד כוכבים פוטרת מן הבכורה הכא נחתא קדושה להך אבר:

37 אין בידו להקדישו - הואיל ויש לעובד כוכבים שותפות בו:

38 הקדיש עורה - של בהמה מהו בעבודה בגיזה לא תיבעי לך דלא מכחיש ליה לעור אבל עבודה מכחשא ליה לעור:

39 מפני כחוש העובר - והכא נמי איכא כחוש עור:

40 מדרבנן - וכי מיבעיא ליה מדאורייתא ולמילקי עליה:

41 היא שלמים וולדה חולין - הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה דלדברי הכל אין העובר קדוש:

42 למאן דאמר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין - כלומר אדם שהקדיש בהמה ואחר כך נתעברה ומיבעיא לי אליבא דמאן דאמר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין והשתא מיהא לא קדיש עובר ושחטה לאם בפנים בעזרה מי הוי ולד חולין בעזרה ומחייב דהא לא הקדיש עובר או לא: